עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
דיכאון  (1)
הורים  (1)
כאב  (1)
כעס  (1)
משפחה  (1)
נכים  (1)
ארכיון
יוני 2018  (1)
עצירה
27/06/2018 19:51
תומר כהן
נכים, כעס, כאב, הורים, משפחה, דיכאון
חיוך מזוייף, חיוך שמכחיש , חיוך שמסתיר , חיוך העמדת פנים. אלו הם החיוכים שלי.מי שמכיר אותי יודע שכמות הפעמים שאני מחייכת היא אין סופית אבל מי שמכיר עוד יותר יודע עד כמה פעולת מרובת השרירים הזו קשה עבורי.קל מאוד להגיד דרך מבט ראשוני שהחיים שלי טובים, רכב משל עצמי , עובדת, רוקדת , יוצאת כל סופש.אבל מעתים שיבינו מה זה לעשות את הדברים האלו כשאתה במצב של התפרקות מנטלית בכל צורה שהיא. תמיד מרחמים על אלו עם הכיסא או על אלו שאינם מרגישים טוב אבל מה איתנו מה עם אלו שמחזיקים את האנשים האלו בידיים אלו ששומעים את הצרחות שלהם בבוקר ונרדמים עם הכאב שלהם בלילה. אנחנו לא אותו הדבר אנחנו לא חווים כאב פיזי אך בתור ילדה לאמא נכה והורים גרושים אני יכולה להעיד שהכאב הוא תמידי ולעולם לא יחלוף.צלקות שישארו לי לעוד שנים , צלקות שאני בעצמי עדיין מגלה על עצמי. חוסר רגישות לכל דבר הסובב אותי גם בחיי האהבה שלי, כי כשאתה מחזיק בן אדם אשר מתמרמר על חיו אתה לומד להניח את הרגש בצד ולתת לדיבורי המוטיבציה שלך להוביל למרות שאתה יודע שלא תמיד אתה מאמין בהם.כעס, מלווה בכאב אשר לא יוצא מהעורקים שגורם לך לצמרמורות בכל הגוף שלא נותן לך לנשום נשימה אחת סדירה. כי אתה חושב כל לילה ;למה דווקא אני? מדבר עם אלוקים בדיוק כמו אמי. אמנם איני דורשת שום סוג של רחמים וההפך לשמוע שאנשים חושבים שחיים שלי טובים, עובדה לא מציקה כלל. אך מה שמטריד היא רק הנשמה שלך, השיחות עם עצמך , השנייה שאתה מבין שאין לך יותר כוחות להמשיך. שם המשקל אשר הונח על הכתף עוד מגיל קטן והיה נראה כיאלו התרגלה לכך, המשקל ההוא כבר כבד והכתף מתחננת שתשחרר , היא בעצמה רוצה חיים משל עצמה נטולי כובד רק חופש.
0 תגובות